<h1>תוספות לרבינו שמשון ב"ר אברהם משאנץ — כתובות</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[כתובות צ' ע"א] ש"מ בעל חוב מאוחר שקידם וגבה מה שגבה גבה. תימ' מה סבר' היא זו לא יהא בעל חוב מאוחר גופיה אלא כלוקח ומלוקח גופיה קטריף, ונתן רבי' שמואל טעם לדבר דעדיף בעל חוב מלוקח שלא תנעול דלת בפני לווין, וכן לכתוב' אשה משום חינה, וכי תימ' אי אמרי' מה שגבה גבה איכ' נמי נעילת דלת מבעל חוב ראשון, לא היא דהואיל ואינו מפסיד כשיקדים לא ימנע מלהלוות גם לא יחוש שמא ילוה הלוה עוד מאחרים, אבל בעל חוב שני שכבר לוה הלוה מראשון אי אמרת אפילו קדים מה שגבה לא גבה איכ' נעילת דלת שמפסיד לגמרי, ומיהו אכתי קשי' היכי מצי לאסוקי מה שגבה גבה הא בהדיא תנן בפרקין בסופו [צ"ה ע"א] הראשונה מוציאה מיד השנייה אלמ' מה שגבה לא גבה, ועוד אמ' רב אדא בר אהבה בריש פרק ב' דערכין [ז' ע"ב] היו בידיו ה' סלעין ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשנייה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמ' בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, פי' דכשנתן ד' לשנייה כפי אשר תשיג ידו שלא היה יכול ליתן החמישית לערך שנייה שהרי היה משועבד לראשונה, וכשנתן אחד לראשונה נמי יצא משום דהיינו נמי כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר, ומה שגבה גבה, וה"ה אחת לשנייה וד' לראשונה, מ"מ חזינן התם בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, אע"ג דלא שייך התם נעילת דלת, ולקמ' פרי' לה ר"ח אהא דמסקנ' בשלהי פרקי' [צ"ד ע"א] דמה שגבה לא גבה לכולי עלמ', והתם אמרי' מה שגבה גבה, ותירץ דגבי הקדש אמרי' מה שגבה גבה דאין לחוש הואיל והכל להקדש, עוד תירץ דהתם במטלטלי לפיכך מה שגבה גבה, אבל במקרקעי מה שגבה לא גבה, והא דאמ' בשלהי המניח את הכד [ב"ק ל"ג ע"ב] קדמו בעלי חובות וגבו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום, וקאמ' בשלמ' הזיק עד שלא חב נזקי' קדמו אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדים, ואפי' הזיק עד שלא חב בעל חוב קדים וגבה, ש"מ בעל חוב [מאוחר] שגבה מה שגבה לא גבה, אע"ג דהתם מיירי במטלטלין, לא קשי' מידי דשור תם המזיק הוי כמקרקעי כדאמ' התם דאית ליה קלא כיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה, וכעיניין זה היה ר"ת רגיל לפ' ש"מ מה שגבה גבה במטלטלין דלכל הפחות במטלטלי אית לן לאוקומי, ומוקמי' מתני' כר' מאיר דאמ' מטלטלי משתעבדי לכתוב', והא דמתמ' עלה תלמוד' ומסיק עד ש"מ מה שגבה לא גבה היינו נמי בכתוב' דווק', ובעל חוב דאדעת' דהני נמי לא נחית לקנות שעבוד, אבל במטלטלין דלוקח אדעתא דהני מטלטלי נחית דינא הוא דאמרינ' אין אדם יכול להוציא מידם, והא דבעי לאסוקי לקמ' [צ"ד ע"א] פלוגת' דבן ננס ורבנן בבעל חוב [מאוחר] שקדם וגבה הוי נמי (כמטלטלי) [במטלטלי], אבל במקרקעי לא לימ' שום תנא מה שגבה גבה, וצריכ' למימ' השת' דמסיק לכולי עלמ' מה שגבה לא גבה ובערכין מסיק מה שגבה גבה הקדש שאני, דלא מצי לשנויי משום דבערכין מטלטלי משום דלקמן נמי במטלטלי איירי כדפ', ועוד יש לומר דבערכין מלוה על פה, הילכך מה שגבה גבה וקסבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, וחזר בו ר"ת מתירוץ זה דלר' מאיר גופיה מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה כמו שהוכחתי בשילהי האשה שנפ' [פ"א ע"ב], ומפרש ר"ת הך סוגיא במקרקעי והכי קאמ' שמ' מינ' מה שגבה גבה, ואתיא הך סתמא כבן ננס דמסיק לקמ' [צ"ד ע"א] שמואל פלוגתייהו בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, ואע"ג דטריף מן הלקוחות מבעל חוב לא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כדפי' לעיל, ונ"ל כתירוצו הראשון דבמטלטלי איירי הכא ואתיא כר' טרפון דאמ' לעיל [פ"ד ע"א] מי שמת והניח מלוה ופקדון ביד אחרים ר' טרפון [אומר] ינתנו לכושל שבהן, מיהו ק' קצת לאיכ' דאמרי דמסיק ש"מ מה שגבה לא גבה היכי ש"מ דילמ' מתני' במקרקעי דכולי עלמ' מודו דמה שגבה לא גבה.
[כתובות ס"ז ע"א] אלא לאו ארישא. ומדרבנן פריך. גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם. פי' בקו' ריוח שליש שהם ככספים שהבעל מוסיף שליש, וקשה לר"ת דהוה ליה למימר הרי הם ככספים כדקאמר ר' ינאי, ונר' לו דבכתובה מיירי שהאשה גובה כתובה מהם, דאסמכתינהו עלייהן דומיא דארנקי דמחוזא, דפי' רש"י גופיה לעניין כתובה, מכאן פוסקין דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה דהוו כגמלים של ערביא ואשלי דקמחוניא דאסמכתינהו עלייהו, ואין נראה לר"ת דהנהו כקרקע דמו, ואם מכרם בעל תוציאם אשתו מיד הלקוחות לאחר מותו, ולדבריהם בטלה תקנת השוק, ורב שרירא גאון ודאי כתב בכתבו דגובה כתובה ממטלטלי, ואר"ת דלהכי נהגו דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן, שכן תקנו לכתוב בכתובות שלנו נכסים דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהו יהון אחראי' כו', דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ואע"ג דמסקינן בפ"ק דקידושין [כ"ז ע"א] דאגב וקני בעינן, להכי לא בענן למיכתב אגב, דלא לשווינהו לגמרי כמקרקעי שתהא אשה מוציאתו מיד הלקוחות, אלא יהא דינו לגבי הכי כמטלטלין דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, כמו שפר"ח [צ' ע"א] דבמטלטלי מה שגבה גבה ובמקרקעי מה שגבה [לא] גבה, ובפרק מי שהיה נשוי אפרש בע"ה לכשאגיע, ולוקח אחרון דינו כבעל חוב מאוחר, הילכך אהני דלא כאסמכתא לשוויינהו כמקרקעי לגבותם אם הם בעין לאחר מיתה או גירושין שלא מכרן, דאהני מה שלא כתב אגב לשוויינהו כמטלטלי שלא תטרוף מן הלקוחות.
<h2>דף טו.</h2>
[כתובות מ' ע"ב] אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. תחילה הוה ליה למינקט בעל שלא כדרכה אלא כך דרך התלמוד משום שהוצרך לומר שלא נקט ברישא כדרכה כמו שמצינו לעיל [ל"ה ע"א] בתנא דבי חזקיה דקתני בין מתכוין בין שאינו מתכוין דתחילה ה"ל למיתני שאין מתכוין שאינו פשוט כל כך שיהא פטור כמו מתכוין כדקתני בין שוגג בין מזיד בין דרך ירידה לדרך עליה, אלא כך דרך התלמוד בכל מקום (שאין) [ש]צריך לשנות (אין) [הן] ולא[ו]. מ"ר.
[כתובות מ' ע"ב] יאמרו בעל שלימה חמשים. י"מ בעל שלימה בעלמא שבא על אשה שלימה כדרכה בעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה, והיא כבר בעולה שלא כדרכה, וכן משמע מתוך פי' הקו', ומשמע לפי' זה דלא מחייב אבעולה שלא כדרכה, וכן וודאי נראה מתוך שמועתיה דאי מחייב וקאי בעל שלימה חמשים אההיא דבא עליה שלא כדרכה א"כ בחינם נקט אחד כדרכה אחד שלא כדרכה אלא שניהם שלא כדרכה, ומיהו על כרחיך כך הוא אמת דמחייב קנס אביאה שלא כדרכה כדאיתא בהדיא בפ"ב דקדושין [ט' ע"ב] באו עליה י' בני אדם ועדיין היא בתולה כו', פי' שלא כדרכה וקאמר התם מודה ר' לעיניין קנס דכולהו משלמי, והכי נמי משמע בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ט ע"א] גבי הא דתניא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק לי דהויא לה בעולה אלא לאו שלא כדרכה, והא דלא נקט הכא שבאו עליה שנים שלא כדרכה רבותא נקט דאע"פ שבא עליה אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה אפי' הכי יש לתמוה בעל שלימה נ' בעל פגומה נ', והקשה ריב"א על פירש"י שפי' בסנהדרין פ' בן סורר [ע"ג ע"א] דלא מחייב קנס אלא בהשרת בתולים אההיא שמעת' דרודף לאחר חייבי לאוין ואחר חייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו דפריך התם ואילו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו כו', עד משעת העראה הוא דפגמה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה, ופרש"י דהיינו טעמא דלא משלם קנס עד גמר ביאה דבעינן השרת בתולים, והשתא קשה דהא ביאה שלא כדרכה מחייבתו קנס אע"פ שאין בה השרת בתולים, ופי' ריב"א התם דה"ק משעת העראה הוא דפגמה ולא דחייב קנס אההיא העראה משום דאז ניתן להצילה בנפשו דהוי ממון ומית' באין כאחד, וממונא לא משלם עד גמר ביאה דאז לא ניתן להצילה בנפשו דכבר איפטר מקטלא משעת ההעראה דכיון שנעבדה בה עבירה בכרת ולא ניתן להצילה בנפשו ובהעראה נמי הוה שייך קנס אי לאו משום דקים ליה בדרבה מיניה, ומיהו ברש"י יכולני לפ' בע"א משעת העראה הוא דפגמא ולא נתחייב בקנס דאין קנס בהעראה, הילכך ממונא לא משלם עד גמר ביאה דאז מתחייב קנס ולאו מטעמי' דרש"י שפי' דאין קנס בהעראה אפי' היכא דליכא חייוב מיתה משום דבעינן השרת בתולין אלא משום דלא אתרבאי העראה אלא לעריות וחייבי לאוין וחייבי עשה ואשה לבעלה ויבמה לבעלה בריש הבא על יבמתו [יבמות נ"ה ע"א], אבל שלא כדרכה לקנס מושכב עמה דגמרי שכיבה שכיבה, מיהו קשיא לי דהתם בסנהדרין קאמר כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה והוה ליה למימר וחזר ובא עליה שלא כדרכה כיון דמחייב קנס בשלא כדרכה ולא איפשר לשנויי התם כמו שתירצו בשמעתין.
<h2>דף טז.</h2>
[כתובות ל' ע"א] מיום שחרב בית המקדש. יש מדקדקים אמאי לא קאמר מיום שגלתה סנהדרין דמאז לא דנו דיני נפשות, וי"ל דקודם לכן לא פסיק' ליה למתני אע"פ שבטלו דפעמים לצורך שעה היו חוזרים הסנהדרין ללשכת הגזית, וא"ת א"כ הא דתנן בסנהדרין בפ' היו בודקי' [מ"א ע"א] מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופרי' בגמרא ומי הוה בסנהדרין והתניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי ק"כ, [מ'] עסק בפרקמטיא (ומ"ל) [ומ'] למד ומ' לימד, ותניא מ' שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי כו', והשתא מאי קשיא ליה כיון שהיו חוזרין ודנין, וי"ל דמאי דבדק בן זכאי בעוקצי תאנים היה ברציחה, ומשום דיני נפשות דרציחה לא היו לעולם חוזרין, דעיקר מה שגלו משום רציחה גלו, כדאיתא בפ"ק דע"ז [ח' ע"ב] משום דחזו דנפישי להו רוצחים, ויש מפרש דלהכי נקט מיום שחרב בית המקדש דקודם לכן אע"פ שגלתה סנהדרין היו בגדי כהונה מכפרין על מזיד ולא אתרו ביה, כדאיתא בערכין בפ' יש בערכין [ט"ז ע"א], וליתה דלא היה מכפר אלא היכא דעבד תשובה, דהא בימי שמעון בן שטח היו בגדי כהונה ואמרי' בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ז ע"ב] א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה כו' לא זז משם עד שנשכו נחש, ופרי' והאי בר נחש הוא והתני ר' חייא אע"פ שבטלו סנהדרי כו', ועוד אמרינן [מכות י' ע"ב] מרשעים יצא רשע שנים שהרגו את הנפש א' מזיד ואחד שוגג לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג בשוגג עולה בסולם וזה שהרג מזיד יושב תחת הסולם וזה שעולה בסולם נופל עליו ויש עדים ונמצא זה מת וזה גולה, והתם בזמן שבית המקדש קיים מיירי, אלא כמו שפי' עיקר. וא"ת והא קחזינן בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ג ע"ב] בההוא אע"פ שחייב סקילה שבעלו נערה המאורסה הוא ובנו ביום הכפורים וכמה משומדים שמחללין את השבת ומתים על מיטתם, י"ל בסיפא דפריך והאי בר נחש הוא אינו מקפיד אלא על מה שמסר לו הקב"ה דין חמור יותר ממה שנתחייב שלא היה חייב אלא סייף ונידון בשריפה שהכישו נחש, אע"פ שהק' [ברוך הוא] מוחל לגמרי או על ידי תשובה או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו לפי שהקב"ה רחמן.
<h2>דף כא:</h2>
[כתובות צ"ח ע"א] א"ל הכרזה לא קא מיבעיא לי. דפשיט' שאינ' צריכה הכרזה, וא"ת הא אמ' לעיל [פ"ז ע"א] לכרגא ולמזוני ולקבור' מזבנינן בלא אכרזתא משמ' הא לשאר מילי בעינן הכרזה, ועוד תנן בערכין [כ"א ע"ב] שום היתומין בעינן ל' יום, ואומ' ר' הני מילי כשב"ד מוכרין דאי טעו בפחות מכרן קיים, הלכך צריכי הכרזה שלא להפסיד נכסי היתומי', אבל גבי אלמנה דאפילו מכרה שום מנה ודינר במנה תנן דמכרה בטל ואינו יכול לבוא לידי הפסד מוכרת שלא בהכרזה, והא דאמ' לקמ' [ק' ע"ב] ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין מאי קמ"ל תנינא שום היתומי' כו' ומסיק הני מילי שליח (אלמנה) [אלמא] דבשליח גופיה בעי הכרזה, אע"ג דאי מוזיל חוזר, לא קשי' מידי חדא דבשליח ב"ד מוקמי ליה כמו שמפ' ר"ת, ועוד דאפי' [שליח] בעלמ' לא קשי' מידי דלא אלמוה רבנן לשליח שימכור שלא בהכרזה כמו אלמנה.
<h2>דף כב.</h2>
[כתובות פ"ז ע"א] לכרגא ולמזוני. פי' בקו' לכרגא של יתומי', וקשה דמשמע הא לשאר צורכי יתומין מכריזין, והא לית' דאי אמרת מכריזין היכי פריך בריש שום היתומי' [ערכין כ"ב ע"א] למ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו רבית מן המשנה דשום היתומים ל' יום ומכריזין כו', דילמ' ההיא הכרזה לאו לפרוע לבעל חוב הוא אלא לשאר צורכי היתומים ולעולם אין נזקקין בשביל חוב, אלא נר' לפרש לכרגא של אשה ועל היתומים לפרוע כסף גולגולתה כמו שהיה עושה הבעל דבכלל מזוני הוא.
[כתובות פ"ז ע"א] למזוני האשה ולקבורה. נר' כשמת אביהם יש יתומים בזה החוב שעליהם יש למכור בלא הכרזה, ולא נהיר' דמאי איצטריך לומ' פשיטא שלא יניחו אביהם מוטל בחמה וביזיון עד שיכריזו, וכי תימ' ס"ד שיהיה על הציבור להלוות להם, הא לא נהיר' דאפילו היה בפירו' אומ' האב אין שומעין לו דלאו כל הימנו שיעשיר את בניו כו', נראה לפ' לכרגא ולמזוני ולקבורה היינו אם לוה [לצורך] כל אלו הדברים כשבא בעל חובו יפה כח החוב לזבוני בלא אכרזתא, דאי לאו הכי מכשילן לעתיד לבא, ובהנזקין [גיטין נ"ב ע"ב] משמ' דבאפטרופו' נמי המוכר לצורך היתומים שלא לכרגא ולמזוני ולקבורה אמרינן נהרדעי כפי' הקונ' דמייתי לה למלתייהו בשמעת' דאפיטרו' המוכרי' לצורך היתומים, וי"ל דההיא דערכין [כ"ב ע"א] דלא משני שמוכרי' לצורך היתומים שלא לכרגא ולמזוני ולקבורה שהרי אין למכור קרקעות לשום צורך אלא לדברים שהן כיוצא באלו שאין יכולות להמתין אם לא למיזבן תורי כר' יוסי [גיטין נ"ב ע"א], וזה היה דוחק במסכת ערכין כר' יוסי, ואין להקשות למה לא אמרו נהרדעי לכל צורך היתומים מזבנינן בלא אכרזתא שא"כ לא היינו שומעין מדבריהם כרגא ומזוני דאלמנה, אבל עכשיו בין של יתומים בין של אלמנה בכלל.
[כתובות פ"ז ע"א] מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תימ' אמאי לא הקשה מיהך משנה דאמר בריש שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ ריבית אוכלת בהם, דהא לא מצי לאוקומי בגוי וכגון שיש רבית כגון ההיא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית וטובא מייתי התם ודחיק לשנויי הכי, ותימ' אמאי לא פריך להו מהך דליכ' האי תירוצ', דהא ליכא למימר דקא מוקי לה ביתומים גדולים, דא"כ ההיא דאין נפרעין אלא מן הזיבורית אמאי לא מוקי לה דווקא בגדולים דהא וודאי בגדולים נמי מיירי אלא וודאי סביר' ליה לתלמוד' דבכל עניין מיתני מתני', ור' היה מקש' אכתי אמאי לא מקש' מההיא דתניא אביי קשישא בהניזקין [גיטין נ' ע"א] יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה, ואי בגוי מאי שבועה שייך, ומיהו לפי דברי רבינו תם דיכולין לקבל דמפ' יכולין לקבל שבועה מן הגוי מצי לאוקומ' בגוי, אבל לפי דברי רבינו שמואל דא' אסו' קש', ואומ' ר' דהך וודאי מוקימנ' בגדול דווק', והא דלא משני הכי בההיא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ודחיק לשנויי בבעל חוב גוי שקיבל עליו לזה ולא קבל עליו לזו, דניח' ליה לשנויי דומיא דההיא דאקשינן לעיל מיניה משום היתומים דהוה ליה למיתני שום ב"ד ל' יום ומכריזין בבקר ובערב אלא וודאי נקט יתומים לאשמועינ' חידוש בקטנים דס"ד ליבעי הכרזה ששים יום כהקדש קמ"ל דבל' סגי, ואין לדקדק דבקטנים איירי דאי בגדולים לא ליבעי הכרזה דעל כרחי' גדולים נמי בעו הכרזה מדתנן לקמן פרק אלמנה [צ"ט ע"ב] ואם עשו (איגרות בקידושין) [בקורת ביניהן] אפילו מכרו שוה מנה במאתים מכרן כו', ולפרוע כתוב' לאשה מיירי כולה מתני' ואי גדולים לא בעו הכרזה היכי הוה משני מ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אפי' לכתוב' אשה, ועוד בגמ' [ק' ע"ב] דחיק רבה לאשכוחי עניינים שאין מכריזין והוה ליה למימר כאן בגדולים כאן בקטנים, ועוד יש לתרץ דלא בעי לאוקומ' לעיניין ההיא בזיבורית בגדולים משום דלא תפשוט (דלא) [הא ד]מיבעיא לן לעיניין זיבורית יתומים שאמ' קטנים או אפילו גדולים.
[כתובות צ"ד ע"א] שנמצאת אחת מהן שדה שאינה (שלה) [שלו]. פי' בקונט' שנודע כבר שהיא גזולה, והילכך כשבאה רביעית לגבות משביעין לה והדר יהבינ' לה לבן ננס דהואיל ומה שגבתה גבתה צריכה שבועה שהרי נפסדת אותה שיש לה שדה שאינו שלו, וקש' לר' דמסתמ' בשעה שמשביעין הרביעית משמ' שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת ולא תפרע, והואיל וכן הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה דברור שלו, ואין סברה לומ' ש[נ]מצאת אחת מהן שאינה שלו ואינו (יודע) [ידוע] אי זו, ועוד ק"ל מאי קאמ' בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת אטו מי קאמ' נשכרה נפסדה קאמ' שאינה נשבעת לפי שאין גבייתה כלום שהקודמת לה נוטלת אותה שדה, והיכ' שהאחרונה נפרעת כגון שלא נמצאת אחת מהן שדה שאינ' שלו, התם מודה נמי בן ננס דנפרעת שלא בשבועה, על כן נראה כפירוש ר"ח דאפילו לא נמצאת פליגי דקאמ' בן ננס שנשבעת אשה [רביעית] שמא אחת מהן שדה שאינה שלו, ולא יוכלו אחרות לחזור עליה, דמה שגבתה גבתה, והכי קאמר במאי קמיפלגי כלומ' במה תלוי עיקר טעמם שמחמת אותו טעם משביעה בן ננס לעולם (כמו) [כגון] שנמצאת ומשום הכי נשבעת אפילו לא נמצאת, והכא בחיישי' שמא תכסיף קמיפלגי לפי שיריאה שמא תמצא שדה שאינ' שלו אחת מהן ויחזרו עליה ואינה חוששת להשביח השדה ומכסיפתו, ואומ' ר"ת דמשביע אותה כדי שתפרוש אם התפיסה צררי, וא"ת כמו כן נשביע כל בעל חוב דניחוש שמא תכסיף לפי שירא שמא יש בעל חוב קודם ממנו שיטרוף ממנו וישביענו כדי שיפרוש אם התפיסו צררי, לאו מילת' היא דאטו יש לנו לעשות תקנה לבעל חוב דליתיה קמן, ושמא אינו בעולם, אבל הכא הרי אנו עושים תקנה בשביל נשים הקודמות, ואם תאמר ומה יועיל אם יפרוש גם היתומים שיפול השדה בידם יכסיפוה מחמת יראה זו שמא אחת מהן שדה שאינה שלו, אומ' ר"ת דנחלתם לא יכסיפו מפני שחביבה עליהם, עוד אומר ר' הם למה יכסיפו אם ישביחו את אותה שדה יהא ריוח שלהם שיכולין לסלקו בזוזי דאין להם בשדה זו אלא כשכיר בעלמ', וא"ת לרבנן נמי תהא אחרונה נמי צריכ' שבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, (והא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה), רש"י פירש ביתומים גדולים מיירי ולא כאביי קשי', ור' מפרש אפי' לאביי קשיש' כגון שפטרה מן השבועה, וא"ת למאן דלית ליה דאביי קשי' היכי הוה מפ' הנפרעת מנכסי יתומים לא תיפרע אלא בשבועה [לעיל פ"ז ע"א], והא דתנן [גיטין ל"ד ע"ב] אלמנה אינה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, דביתומים גדולים אינה צריכ' שבועה, וביתומים קטנים ליכ' לאוקומ' דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא א"כ ריבית אוכלת בהן, י"ל דסביר' ליה כמ"ד בערכין פ' שום היתומים [כ"ב ע"א] אף לכתוב' אשה משום מזוני, ומ"מ קשי' לי מההיא דהנפרעת מנכסי יתומין לא תיפרע אלא בשבועה דהא פי' לעיל פרק הכותב [פ"ז ע"א] דמיירי בגרושה דלית לה מזוני כי היכי דלא תיקשי אמאי איצטריך למיתני בגיטין אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, ואמ' לי ר' דמ"מ איצטריך למיתני אלמנה בגיטין שלא נטעה לאוקומ' בגרושה ושמא דנזקקין בכל עיניין שייך, דאילו אלמנה הוה אמינ' דליכ' לאוקומ' דאקילו בה רבנן משום חינה כדמפרש בערכין, וא"ת אמאי לא מקש' מבריית' לאביי קשישא למ"ד דאין נזקקין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן דהא קאמ' אביי קשישא שגובין מיתומין בשבועה, י"ל דהוה מוקי לה בבעל חוב גוי דשייכא בהו שבועה, כמו שרגיל ר"ת לפ' שמותר לקבל שבועה מגוי, ואפי' לרבינו שמואל דאמ' אסור לקבל שבועה מגוי איכ' לאוקומ' בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז שנשבע בשם, מיהו ק"ל מדקאמ' אביי קשיש' יתומין שאמרו משמ' דאמתניתין דגיטין או דהכותב קאי דמיירא בכתובת אשה, על כן צריך לומ' ודאי דהוה מוקי פלוגת' דחנן ורבנן כאביי קשישא וסביר' ליה כרבנן.
[כתובות פ"ו ע"א] פריעת בעל חוב מצוה. בדאיכ' אחריות נכסים מיירי, דעלה איתמ' מילתא דרב פפא בערכין [כ"ב ע"א] היכ' דאיכ' אחריות נכסים אפי' הכי אין נפרעין מנכסי יתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, הא גדולים נפרעים מהם, אבל בדליכא אחריות מצוה על היתומין לפרוע ואין כופין כדמוכח לקמ' במי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] גבי ההוא דשבק קטינא דארעא, וטעמא משום דהוה ליה מצות כיבוד והוי מצוה (ו)שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד של מטה מוזהרים עליה, והא דאמ' בריש הגוזל עצים [ב"ק צ"ד ע"ב] הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן, לאו דווק' כבוד אביהן קאמר דאם לא היו מחזירין איכ' קלון אביהם והילכך חייבין להחזיר, אבל משום כבוד לחודיה לא, ומה שפי' בקו' לקמן גבי קטינ' דהואיל וליכ' מצוה אלא מדרבנן לא כייפי' להו, דאשכחן כופין במצוה דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמ' בפ' השולח [גיטין מ' ע"א] כופין את היורשין ועושין אותה בת חורין משום מצוה לקיים כו'.
[כתובות פ"ו ע"א] אמ' לא ניחא למיעבד מצוה מאי. הא לא בעי אם כופין או לא דכיון דאמרה למילת' בערכין פ' שום היתומין [כ"ב ע"א] אהא דאמ' התם אין נזקקין לנכסי יתומין קטנים דמפ' טעמ' משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו מכלל דלנכסי גדולים נזקקין, והיאך יכלי למימר לא ניחא לן למיעבד מצוה, אלא הכי קא"ל לא ניח' לי למיעבד מצוה מאי [והלא] פשיט' דכופין ומה שייך לקרותו מצוה, א"ל תנינא דהיכ' דאיכא מצוה כופין, אי נמי יש לפרש דבעא מיניה אם כופין אם לאו, ואע"ג דפשיט' ליה דלנכסי יתומין נזקקין ב"ד ה"מ היכא דלא אמרו לו לא ניח' לן למיעבד מצוה, אבל היכ' דאמרו מאי א"ל תנינא כו'. ויש מפ' דאתולה מעותיו בגוי קאי, דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עלה ואמ' טעמ' דאין נזקקין לנכסי יתומין משום צררי, אבל חיובא איכא אנכסי יתומים, אע"ג דליכ' מצוה לדידיה ניחא ליה למיעבד מצוה אע"ג דאיכ' קרקעות טובא הואיל והדין כן שיתן לו המעות שהשיעבוד נמי היה על מעותיו, וכל שכן אי ליכ' נכסי ואנו יודעים שיש לו מעות, אלא לדידך דאמרת מצוה, ואע"ג דאית ליה נכסי ליתמי לא נחתינן להו, דלא רמיא עלייהו שיעבודא, אלא במקום דאיכ' מצוה אמרת נמי שהשיעבוד לא יהא על מעותיו, ולא דמי לגזלן שהשיעבוד על נכסיו דהא כפינן ליה דהתם באיסו' אתו לידי' ובדין הוא דאישתעבוד לגמרי, אבל הכא לא.
<h2>דף כב:</h2>
[כתובות פ"ח ע"א] ורבא אמ' רב נחמן אפילו בעל חוב. פסק ר"ח דמעשים בכל יום שאין מוכרין שלא בפניו לבעל חוב ולית דחש להא דרב נחמן דאמ' אפי' בעל חוב, ואע"ג דמקשינן מינה בערכין פרק שום היתומי' [כ"ב ע"ב] ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמ' רב נחמן ליחוש לשובר ומשני התם טעמ' שלא יהא כל אחד ואחד נוטל כו', נראה דסתם תלמוד' קיימי' ליה הכי מ"מ כיון דמעשים בכל יום סמכו למה דדחינן בירושלמי [ה"ח] דמתמ' וכי נפרעין לאדם שלא בפניו א"ר [ירמיה] כשריבית אוכלת בו, ואי' נמי בירושלמי [שם] דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחינן בתריהון תלתא איגרא אי אתו הא טבות אי לא מחלטינן לנכסי, פר"ח.
<h2>דף כח.</h2>
[כתובות נ' ע"א] אל יבזבז יותר מחומש. מפ' בירושלמי [ה"ח] שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ואח"כ חומש הריוח שבכל שנה ושנה, ואין לפרש חומש ממה שישאר לו כל שעה עשוריית' דבידו דאם כן יתן כל אשר לו.
